דיג על חי
דיג באמצעות פתיון חי מכונה בשפת הדייגים דיג על חי וכפי ששמו מציין – בסגנון זה הפתיון בו נעשה שימוש חי ובועט בדיוק כמו הטרף הטבעי בטבע.
לעיתים הדגים נראים בסונאר אולם אינם תוקפים. זו תופעה שמאפיינת את האינטיאסים הגדולים שאולי למדו להזהר מהג'יגים. מה שנותר כדי לתפוס אותם זה להציע להם את הטרף הטיבעי שלהם – דגים או רכיכות. בארץ, טכניקה זו משמשת דייגים שמחפשים את הדגים הגדולים באמת – לוקוסים, פלמידות, פארידות ואינטיאסים גדולים. טכניקה זו מחולקת באופן גס לשני חלקים – הראשון – שימוש בפתיון חי שנתפס ונשמר חי , והשני שימוש בפתיון מת, טרי או קפוא. במאמר זה נחשוף בפניכם את השיטה, הציוד, הניואנסים, הריג המתאים וטיפים להצלחה. בואו נתחיל עם הפתיון ונמשיך עם הציוד והטכניקה.
לכל דג יש טרף חביב ומועדף עליו – טרף שהוא אינו יכול לסרב לו, השאיפה היא לדעת איזה דגים צפויים ליהיות באיזור ולדעת להציע להם את הפתיון החביב עליהם, אם כי לעיתים מה שיש במיכל הדגים החיים זה מה שנתפס ויש להשתמש בו בחכמה ולתפור אותו בהתאם לדגי המטרה – למשל לוקוס ואינטיאס יתקפו באיזור הראש ויבלעו את הדג ראש קודם בעוד הפלמודים יתקפו למרכז הגוף. לכן לאינטיאס וללוקוס חשוב שתיהיה קרס באיזור הראש של דג הפתיון בעוד לפלמוד צריכה להמתין קרס במרכז הגוף או בזנב.
הפתיון | דגי מטרה | ריג |
סבידה חיה | לוקום, אינטיאס, פלמוד | שני קרסים – האחת בבסיס הזנב והשניה בשולי השמלה ובבסיס הראש. |
טרכון/ טרולוס | אינטיאס | שני קרסים – באף ובבסיס הזנב/ מאחרי סנפיר הגב |
סרגוס, סנפנים | אינטיאס, לוקוס, פארידות, שינן, מוסר | סירקל באף |
וואק וואק | אינטיאס, לוקוס, פארידות, שינן, מוסר | סירקל באף |
סקומברי | אינטיאס, לוקוס, פארידות, שינן, מוסר | סירקל באף |
טוניות | אינטיאס | שני קרסים – באף ובבסיס הזנב/ מאחרי סנפיר הגב |
ברקן | אינטיאס, לוקוס, מוסר | סירקל באף |
קלמרי | אינטיאס, לוקוס, פלמוד, פארידות, שינן, מוסר | שני קרסים |
פתיון מועדף
סבידה חיה נושמת ובועטת זה הפיתיון המועדף על הדגים והפתיון עם התוצאות הכי מבטיחות. את הסבידה קל לשמור בחיים והיא חיה קשוחה ומתאימה לתפירה חיה – מאמר שמסביר כיצד לשמור על הסבידה בחיים . הפתיון הזה כל כך אהוד שברוב הפעמים אם הסבידה חיה נקבל תקיפה תוך כמה דקות לכל היותר.
אחרי הסבידה החיה בא בתור הטרכון החי. דג זה עושה המון רעש במים ומושך טורפים מרחוק. טרכונים במשקל של עד שני ק"ג וחצי יהוו פתיון מצויין לאינטיאס. אפילו אינטיאס במשקל 9-10 ק"ג יתקפו טרכון גדול שכזה.
דג נוסף שמהווה פתיון מצויין בגלל כושר השרידות שלו הוא הברקן. דג קוצני זה מהווה פתיון מעולה ובגלל גדלו תופרים אותו עם קרס סירקל בודדת מהאף.
מבחינת הדגים המתים – עדיפות ברורה לדגים מוארכים בעלי צבע בהיר- כסוף כמו טרכון, בורי, סקומברי. דגים אלה נתפרים עם שני קרסים – הראשונה באף והשניה בבסיס הזנב או מאחרי סנפיר הגב.
קלמרי מת – זו האופציה הכי פחות מועדפת ונעשה בה שימוש רק כשאין פתיון זמין אחר.
ריג
לדיג עם פתיון חי יש כמה דגשים בבנית הריג מבחינת חוזק המרכיבים. היות ואנו מצפים לדג גדול הרי שיש לעשות שימוש במרכיבים חזקים ואמינים. אין מקום לפשרה ואין מקום להשתמש באביזר לא איכותי. הקרסים, החוטים, הקשרים והסוויבלים חייבים ליהיות מהשורה הראשונה. רוצים לחסוך ולהתפשר? לא פה. כאן אפשר ואינטיאס במשקל 40 ק"ג יחמוד את הפתיון וכדאי שניהיה מוכנים לקראתו. חבל לאבד דג שכזה בגלל קרס שהתיישרה, סוויבל שכשל או חוט שנקרע.
הריג מורכב מסוויבל קומבינציה איליו קשור מצד אחד השוק לידר ומצד שני הבניה. על הסוויבל החפשי בקומבינציה (זה המורכב על הסוויבל הראשי) נקשרת המשקולת עם חוט קצר בעל טסט נמוך שתפקידו להקרע ולמנוע אבדן דג במקרה של התפסות המשקולת בסלע. המשקולת צריכה ליהיות כבדה דיה כדי להוריד את הפתיון החי מטה מהר ולכן משקלה יהיה 460 גר' בים נוח וכשדגים עד עומק 100 מ' ו 560 גר' בעומקים גבוהים יותר או בים עם דריפט חזק. צורת המשקולת תיהיה ביצה או חרוט מוארך לירידה מהירה ומבנה הידרודינאמי.
התלאי לקרס – בניה בשפת הדייגים – משתמשים בחוט 100-130 ליברה. מבחינת תכונות החוט, הגמישות וקשיחותו, העמידות לשפשופים YJK 130 למשל הוא חוט מתאים. אורך הבניה תלוי באזור הדיג. אם מדובר על תקלת ברזל, על סלע או ריף – 1.5 עד 7 מ'
ככל שהבניה קצרה יותר יהיו יותר בריחות, ככל שהבניה ארוכה יותר יש סיכוי שלוקוס גדול יקח לסלע וישאר שם. הייתרון בבניה ארוכה הוא שהדג לא מרגיש מייד בהתנגדות אלא יש לו זמן לאכל בנחת ורק כשבלע ופנה להתרחק בנחת החוט ימתח וקרס הסירקל תנעל אותו.
מבחינת הקרס – יש להתייחס לעובי הקרס והתאמתו לפיתיון ודג המטרה. למשל בבואך לתפור דג קטן חי עם קרס עבה, עצמות הראש עלולות להשבר כבר בזמן החדרת הקרס ולכן במקרה כזה יש להשתמש בקרסי סירקל דקות יחסית. לרוב נעשה שימוש בקרסים מידה 9/0 ומעלה עם עדיפות לריג הכולל סירקל בודדת או כפולה הכל תלוי בגודל הפתיון ובעונה – למשל סירקל של אונר SSW הוא קרס מאוד עבה וחזקה, בתחילת העונה אפשר עם 0/9 אולם בהמשך יש לעלות למידה 10/0. אם הדגים עד 15 קילו אז ניתן להשתמש בקרס בודדת ואם מדובר על חיות רעות אז 2 קרסים הראשונה קשורה לבניה ישירות והשניה עם חוט בד שמתחבר דרך הקרס הראשונה במדה והפתיון ארוך למשל דג דוראדו אז מכינים את הריג באותה שיטה אבל עם 3 קרסי סירקל !! טיפ שימושי מאוד הוא להשתמש בחרוזים גמישים ורכים ולהשחיל על הקרס אחרי נעיצת הקרס בפתיון – זה ימנע עליה של הפתיון וישמור על החוד חשוף.
תפירת הפתיון לאינטיאס וללוקוס (דגים שתוקפים מהראש)
לוקוס ואינטיאס שואבים את טרפם ראש לפנים.
אם זו סבידה חיה אז הקרס העליונה ננעצת בזנב יש להקפיד לחדור את העצם אבל ממש בעדינות ואת הקרס השניה (התחתונה ) מחדירים דרך העור של קצה החצאית וגם דרך חלק מהעור של הראש אבל ממש מילימטרים בודדים.
במידה וזה דג מת או חי יש כמה אלמנטים ..סוג הדג ..גודל הפיתיון ..חי או מת !!
אם מדובר על אינטיאסים ..דג חי קטן דוגמת סרגוס או פרידה קטנה, ברקן ושאר דגים בגודל כף יד, אז מחדירים קרס בודדת דרך החורים מעל הפה – חדירה קטנה ועדינה מעל הפה עם קרס דקה יחסית כגון גמקטסו אוקטופוס סירקל מידה 9/0 ומעלה. על פתיון כזה יכול להתפס אינטיאס במשקל 5 ק"ג אולם גם פרט במשקל 30 ק"ג ולכן צריך ליהיות מוכנים לכל אפשרות.
במידה והפתיון הוא דג חי גדול של 1-3 קילו אז התפירה עם שתי קרסים העליונה מתוך הפה בצד (בלחי של הדג) מבפנים וכלפי חוץ ואת התחתונה או מתחת לסנפיר הגב או מתחת לסנפיר הזנב. גם כאן חשוב לאבטח את הקרס עם חרוז רך שלא יזוז מהמקום ולוודא שתפור היטב כי דג הפתיון חזק ומושך בפראות. במידה ותופרים עם דג מת אזי תופרים דרך הפה כדלקמן: סוגרים את הפה ונועצים את הקרס מלמטה למעלה ואת הקרס השניה כמו בדג החי קרוב לסנפיר הגב או הזנב.
תפירת הפתיון לאינטיאס וללוקוס (דגים עם שיניים שתוקפים במרכז הגוף או מאחור)
במידה דג המטרה הוא פלמוד שיטת העבודה שונה שכן הדג תוקף אחרת – הפלמוד מהמם או חותך את הפתיון במרכז גופו ואז מסתובב וחוזר לאסוף את חתיכות הדג שחתך.
דג חי קטן תופרים באזור הבטן כדלקמן: את הבניה מעבירים דרך הפה (זהירות לא לפגוע בזימים שכן הדג ימות מאיבוד דם די מהר) – מרימים בעדינות את מכסה הזימים ומשחילים את קצה הבניה שיצא מהפה ואז משחילים את הקרס באיזור הבטן בלי לפגוע באיברים חיוניים. באופן זה אנו ממקמים את הקרס במקום בו תוקף הפלמוד. במידה והפתיון גדול ממקמים קרס ראשונה באיזור שבין הראש לסנפיר הגב והשניה קרוב לסנפיר הזנב !!
פארידות וג'רבידות
דגים אלה יאכלו את הפתיון מהזנב לכיוון הראש. הגודל הכללי שלהן קטן יותר ומפתח הפה ביחס לגודל הדג אינו כה גדול כמו באינטיאס ובלוקוס. בתפירת הפתיון יש לוודא שהקרס ממוקמת באיזור הזנב. קרסים מס 3/0 או 4/0 יתאימו למשימה. קרס סירקל או קרס עם צוואר ארוך יתאימו לגודל הפה. כדאי מאוד להשתמש בשני קרסים גם כשדג הפתיון אינו גדול ולמקם אחת באיזור הראש והשניה בזנב. אפשר ולוקוס יחמוד את הפתיון ולכן שני הקרסים יכסו את מגוון דגי המטרה של האיזור.
מקל ורולר
רולר שוכב גדול וחזק, מכונה חשמלית או ספינינג גדול.אנו צריכים רולר עם מומנט גבוה ותכולת חוט גדולה. יש לזכור שדגים בעומק רב ולכן יש עדיפות לחשמלית מבחינת איסוף החוט. המקל צריך ליהיות מקל חזק וניתן להשתמש במקלות ג'יג רציניים. מבחינת החוט ראשי מבד בטסט של 80-100 ליברות ושוק לידר 100-130 ליברות. קשר מומלץ FG.
הגובה מהקרקעית בו נמקם את הפתיון תלוי באזור ובדגי המטרה. בצפון מכיוון שיש אבו נפחה מאוד גדולים נהוג להרים לא פחות מ 15-20 מטר מהקרקעית, אם דגים במרכז שם יש פחות אבו נפחה והם קטנים יותר לעומת אחיהם בצפון ולכן נרים את הפתיון 5-10 מטר
אוקיי. הורדנו את הפתיון, שמנו את המקל בסטנד, מה עכשיו?
בשלב הזה ממתינים בסבלנות לתקיפה – דג חי ישתולל וינסה לברוח תוך שהוא עושה הרבה רעש במים ומזמן טורפים. לעומת זאת סבידה – אחרי זמן מה היא מתעייפת וצפה בשקט ולכן יש להעיר אותה ולהרגיז אותה כדי שתשחרר דיו. הטורפים יודעים שאם יש דיו… יש סבידה בסביבה ומהר מאוד ימצאו אותה. משיכות קטנות עם המקל יעשו את העבודה ויגרמו לה לשחרר דיו.
יש יציאת חוט – מה עושים? בשלב זה כלום! הדג לקח את הפתיון ושוחה עימו הצידה. הוא טרם בלע אותו ולכן ממתינים. רק בריצה השניה או השלישית לוקחים את המקל ליד ולאט סוגרים את הקלאצ' ובשום אופן לא נותנים הוקסט! הוקסט בשלב זה ישלוף את הפתיון מהפה ללא נעילה. יש לתת לקרס לעשות את שלה ולהנעץ בלחי של הדג. ולכן עצירה רגועה ואיטית תעשה את העבודה.
עם דג מת יש להשקיע מעט יותר ולגרום לו להתנהג ולנוע כמו דג חי תוך שימוש במקל וברולר.
יש ליהיות עם יד על הדופק ולוודא שבדריפט אינכם עולים על גבעה בקרקעית אחרת אתם עלולים לגלות שהקרסים תפוסות באיזו תקלה או לחילופין נמצאות באמצע הגובה הרחק מהריף… מבט קבוע באיקוסאונדר יספק, ומדי עשר דקות יש להוריד וקרקעית ולהרים שוב לעומק הרצוי.