מבוא
שיטת הז'ירז'ור עם פיתיון טבעי וקשת פתוחה ("שפולה חופשית") מיועדת ללכידת סוגי הדגים הבאים:
· דגים טורפים שהפה שלהם קטן במיוחד.
· דגים שאזור הפה שלהם קשה (גרמי) והם נוטים להשתחרר מהקרס בזמן הוצאתם מהמים.
· דגים התוקפים את הטרף שלהם בשני שלבים.
דוגמאות:
· החניתן הדק (Agujon Needlefish = Tylosurus acus): פיו של דג זה דומה למקור צר וארוך והוא תוקף את טרפו
בשני שלבים: התקיפה הראשונה נועדה "ליירט" את הטרף ובשניה מתבצעת האכילה.
לתשומת לבכם: החניתן אינו ה-"שפיץ" (חדלסת הכתמים = (Halfbeak/Hemiramphus far
המוכר שנתפס בכמויות באזור פלמחים ואשדוד.
ה-"מקור" של החדלסת נמצא על הלסת התחתונה בלבד ואינו מהווה חלק מהפה, בעוד שאצל החניתן כל הפה מוארך
ומורכב משתי לסתות דקות וארוכות המצוידות בשיניים חדות.
· הברקודה (אספירנה פסוסה = Yellomouth Barracuda/Sphyraena viridensis)
והמליטה (אספירנה מליטה = (Obtuse Barracuda/Sphyraena chrysotaenia: הפה של הדגים הללו אמנם גדול
אבל גם הם תוקפים את טרפם בשני שלבים.
· הגומבר הטורפני (Bluefish = Pomatomus saltator): למרות היותו דג תוקפני ומהיר התוקף את טרפו ללא היסוס, אזור הפה של הגומבר קשה במיוחד וקשה לנועץ בו את הקרס. עקב כך, במקרים רבים הוא מצליח להשתחרר
בזמן משיכתו אל החוף והוצאתו מהמים.
· הרעמתן הכחלחל (דוראדו/דג דולפין = (Common Dolphin Fish/Coryphaena hippurus: כל מי שהתנסה בתפיסת דג זה יודע היטב שאם לא מאפשרים לו לבלוע את הפיתיון, הוא עלול להשתחרר בזמן הוצאתו מהמים.
שימו לב: מכיוון שכל הדגים הללו תוקפים בעיקר על פני המים, הרי ששיטת הז'ירז'ור המתוארת כאן היא שיטת Topwater לכל דבר ועניין.
אני בטוח שכמעט כל מז'רז'ר חווה חוויה שלילית כזו או אחרת בה היה מעורב אחד או יותר מסוגי הדגים המתוארים כאן.
חוויות שליליות מסוג זה מתבטאות בכך שהדג "עוזב" את הפיתיון, מצליח להתחמק מן הקרס או גורם קשיים רבים בהוצאתו מן המים לאחר לכידתו.
את השיטה המתוארת כאן פיתחתי בעצמי, בהתבסס על ההיגיון הפשוט והניסיון המצטבר, בתהליך מתמשך של ניסוי וטעייה,
וזאת לאחר שנכשלתי פעמים רבות בתפיסת חלק מסוגי הדגים המתוארים כאן. בכל פעם חידשתי משהו והמשכתי לשכלל את השיטה עד שהגעתי לתוצאה הסופית שאותה אני מתאר כאן. לדעתי, אין צורך בשכלולים נוספים, ולראייה –כבר יותר מ-10 שנים אני משתמש בשיטה זו, בעיקר בעונת הקיץ, ופשטותם של השיטה והציוד ויעילותה של השיטה (המתבטאת באחוזי התפיסה) מוכיחות (לדעתי) שזהו המקסימום אליו ניתן להגיע באמצעות שיטה זו.
קצת היסטוריה
הרעיון שהוליד את השיטה צץ במוחי באופן מקרי לחלוטין. הבעיה נוצרה במהלך דיג של דגי דוראדו (רעמתן כחלחל) שברוב המקרים נעים בלהקות. במהלך הפלגות הדיג שלנו נתקלנו פעמים רבות בלהקות של דגים אלו שהסתובבו ליד הסירה. ניסיונות לתפיסתם בעזרת דמויים ו-"סיליקונים" אמנם הניבו תוצאות, אבל אחוזי ההחמצה והבריחות לאחר התפיסה היו גבוהים מאוד והתסכול היה רב.
פעם אחת, כשזיהינו להקה של דגי דוראדו, השלכנו לעברם סרדין שלם כדי לבדוק אם הם יתקרבו אליו. התגובה והתקיפה היו מהירות ביותר ואחד הדגים בלע את הסרדין ללא היסוס. מייד הכנתי ריג שכלל משקולת וסרדין והטלתי אותו לעברם. בגלל המשקולת, הפיתיון שקע לעומק בקצב מהיר ולמרות שאחד מדגי הדוראדו נצפה רודף אחרי הסרדין, הוא ויתר וחזר אל פני המים.
במחשבה מהירה החלטנו לוותר על המשקולת ולהטיל את הפיתיון "נקי". גם ניסיון זה כשל, שכן להקת הדוראדו הסתובבה סביב הסרדין
אך אף דג לא נגע בו. היה ברור לעין שהדגים חוששים ממשהו, והגענו למסקנה שמדובר בחוט . כדי להערים על הדג החלטנו לנסות לז'רזר עם סרדין זהה מתוך הנחה שבשיטה זו הדוראדו יתקוף את הסרדין בדיוק כפי שהיה תוקף דג חי. שיטה זו אכן פעלה היטב, ומאותה שניה בה התחלנו בפעולת הז'ירז'ור על פני המים, דגי הדוראדו התחילו להתחרות ביניהם מי ייקח את הסרדין ראשון. ברם, גם אחרי שהדגים נתפסו הם הצליחו להשתחרר בזמן משיכתם אל הסירה והניסיונות להוציאם מהמים. בשלב זה הבנו שיש לאפשר לדגים לבלוע את הסרדין במשך זמן ארוך יותר. את זאת עשינו על-ידי כך שפתחנו את הקשת של הרולר (Bail Arm) ואפשרנו לדג "לרוץ" פרק זמן מסוים כשהפיתיון בפיו, עד שהשתכנענו שהוא אכן בלע את הפיתיון ורק אז ביצענו "הוקסט" והתחלנו למשוך אותו לכיוון הסירה. שיטה זו פעלה יפה מאד ורוב הדגים הובאו אל הסירה והוצאו אל מחוץ למים בהצלחה.
השיטה
פרשת הדוראדו המתוארת לעיל היתה הבסיס לפיתוח השיטה למצבים של דיג מסירה. בדיג בלב-ים, מספיק להטיל את הפיתיון לטווח של 10 מטרים מהסירה כדי להגיע אל הדגים ולהצליח ללכוד אותם. בדיג מהחוף המצב שונה לחלוטין ומכיוון שכאן נדרשות הטלות לטווחים ארוכים יותר, הציוד הנדרש כדי ליישם את השיטה שונה.
ציוד מומלץ:
· חכת ג'רג'ור "אולטרה-לייט" או החכה עם משקלי ההטלה הנמוכים ביותר העומדת לרשותכם.
· לכל תפיסה של דג (אפילו אם הוא הצליח להשתחרר), ריג הבנוי מקרס מס.1 עד מס.4 מומלץ להשתמש בקרסים עם צוואר ארוך הקשור בחוט ניילון בקוטר 0.50 או 0.60 מ"מ ובאורך 40 עד 60 ס"מ.
שימו לב: מומלץ שלא להשתמש בחוט בד להכנת הריג, כי הניסיון שנרכש מוכיח שחוט בד נוטה להסתבך בין השיניים של החניתן, דבר הגורם לדג לשמוט את הפיתיון וכתוצאה מכך להחמצת התפיסה.
הפיתיון:
הפיתיון המומלץ לדיג מהחוף בשיטת הפיתיון הטבעי והקשת הפתוחה הוא דג חי או מת באורך של עד 10 ס"מ. עדיף להשתמש בדגים מוארכים כגון קיפון (בורי), סילגו נודד ("טלוויזיה") או גובוס גלילי ("בננה") ולהקפיד גם על דג בצבע טבעי. סוגי דגים נוספים המתאימים לשמש כפיתיון: כחלון ים-תיכוני ("אוטאוט") סרגוס או שישן מסורטט ("מרמיר"). את הריג מחברים אל החוט הראשי באמצעות חיבור שתי לולאות, אחת בכל חוט, או באמצעות כל קשר חזק אחר לחיבור שני חוטים, ללא כל תוספת כגון סביבול, סיכה קפיצית או משקולת.
את הדג יש להתקין על הקרס על-ידי נעיצה אחת בלבד, וחוד הקרס חייב לבלוט כלפי חוץ. עדיף להשתמש בדג שלם באורך 5-6 ס"מ ולנעוץ את הקרס באזור הזנב, שהוא האזור הקשה יותר בגוף הדג. בכך נבטיח שהדג לא יישמט מן הקרס בזמן ההטלה.
לפני נעיצת הקרס בדג הפיתיון חשוב מאד "לגלח" את הזנב (כלומר לקצץ חלק מהזנב עצמו), אחרת הזנב יפגום בפעולת הג'רג'ור ויגרום לדג לשקוע בתוך המים בגלל התנגדות המים (בדומה לפעולה שמבצעת הלשונית בדמוי-דג.
דוגמה לאופן נעיצת הקרס לאחר "גילוח הזנב"
אם הדג גדול (אורכו גדול מ-6 ס"מ), מומלץ לחתוך את הראש ולהשתמש ב-3/4 דג. גם במקרה זה יש לנעוץ את הקרס מצד הזנב לאחר "גילוח" הזנב.
במקרה של דג באורך 10 ס"מ או יותר, ניתן לחתוך את הדג לשניים. במחצית האחורית (לאחר קיצוץ הזנב, כמובן) ניתן להשתמש כמתואר לעיל, ובמחצית הקדמית ניתן להשתמש על-ידי השחלת הקרס דרך חלל הפה, אנכית, כך שהקרס יעבור דרך הפה לכיוון הראש ויינעץ בעצמות הראש בין העיניים. זהו האזור הקשה ביותר בחלק הקדמי של גוף הדג ונעיצת הקרס באזור זה תבטיח שהפיתיון לא יישמט במהלך ההטלה.
כיוון נעיצת הקרס מהראש או מהפה
כך נראה הקרס כשהוא נעוץ בעצמות הראש ובין העיניים
אופן הז'ירז'ור
לכל סוג דג מתאים אופן ז'ירז'ור ספציפי, אם כי לאחר התקיפה נוהל הפעולה כמעט זהה.
כעיקרון, יש להטיל את הפיתיון לטווח הרחוק ביותר האפשרי ובכך להגדיל את הסיכויים להיתקל בדגים טורפים במהלך מחזור הז'ירז'ור.
עם נחיתת הפיתיון במים יש להרים את החכה ולהביאה לזווית של 90 מעלות ביחס לפני המים, ואז להתחיל לז'רז'ר במהירות בינונית, במטרה להגיע למצב בו הפיתיון "מהלך" על פני המים. חשוב לעקוב אחר הפיתיון וגם לאחר שמזהים רדיפה להמשיך בגלגול ולא להפסיק עד שמתבצעת התקיפה הראשונה.
חניתן דק
החניתן הדק הוא הדג שמתפיסתו בשיטה זו מפיקים את ההנאה הרבה ביותר, בעיקר בזכות הלחימה העיקשת שלו והקפיצות המרהיבות והאקרובטיות שהוא מבצע לאחר שהוא נלכד. את התקיפה של החניתן ניתן לזהות על פי מערבולת על פני המים באזור הפיתיון. המערבולת הזו מציינת, למעשה, את התקיפה הראשונה, ולכן יש להגיב בזריזות על-ידי פתיחת הקשת וליישר את המקל בקו אנכי ביחס לפני המים. בשלב זה הפיתיון מתחיל לשקוע והחניתן חוזר לביצוע השלב השני – אכילת הפיתיון. כך בדיוק מתבצעת טריפת פיתיון בנסיבות טבעיות. תחילה החניתן תוקף את הטרף ופוצע או מהמם אותו, ולאחר מכן הוא חוזר לאכול אותו. החניתן אוחז בטרפו בעזרת החלק הקדמי של המקור הקשה והארוך שלו ומתחיל בריצה לעומק המים. במהלך הריצה הוא משפר את אחיזתו בטרף ומקרב אותו בהדרגה אל הלוע, עד שהוא מצליח לבלוע אותו.
במהלך פרק זמן זה אסור להחזיק את החוט או ליצור התנגדות כלשהי, אחרת הדג ישמוט את הפיתיון ויברח. אפשר להניח לחוט לרוץ בין האצבעות (וזו תחושה מהנה ביותר), אך יש לתת לדג את הזמן הדרוש כדי לבלוע את הטרף. בדרך כלל, פרק הזמן הדרוש לצורך כך הוא 10 עד 20 שניות, ואין זה משנה לאיזה מרחק או עומק הוא ירוץ במהלך זמן זה. לאחר שעובר פרק זמן מסוים ואנו משוכנעים שהדג בלע את הפיתיון, יש לסגור את הקשת ולבדוק בעדינות אם יש התנגדות בצד השני. אם מבחינים בהתנגדות, יש לבצע "הוקסט" עדין, כי בשלב זה הקרס כבר נמצא בתוך מערכת העיכול של הדג (בגלל בליעת הקרס, האופיינית לשיטה זו, נדרש ריג חדש לאחר כל תפיסה). אם הדג לא נתפס או פלט את הפיתיון ממשיכים מאותה נקודה, ויש בכך נחמה מסוימת מכיוון שהמרחק בו נמצא הפיתיון בשלב זה גדול פי שניים או שלושה ממרחק ההטלה, וברוב המקרים אותו דג יחזור לתקוף שוב.
חניתן דק שתפס רועי (RoeiOrnai) במסע הז'ירז'ור בצפון בשיטה זו
רעמתן כחלחל (דוראדו)
כאשר מנסים ללכוד את דגי הדוראדו, יש לנסות לז'רז'ר באחת משתי מהירויות: איטית או מהירה. את ההחלטה באיזו מהירות לבחור מקבלים לאחר שמנסים את שתיהן וקובעים איזו מהירות מוצלחת יותר בתנאים של אותו יום. ברוב המקרים עדיף ז'ירז'ור מהיר, ובדיג של דגי הדוראדו נדרש ז'ירז'ור מהיר במיוחד. את התקיפה ניתן לזהות על פי קפיצה של הדג התוקף מעל פני המים באזור הפיתיון ויש להגיב במהירות רבה בפתיחת הקשת ולא ליצור התנגדות כלשהי, אחרת הדג יחוש בסכנה ויברח. גם כאן יש, כמובן, לתת לדג את הזמן הדרוש כדי לבלוע את הפיתיון (כ-10 שניות) ואז לבצע "הוקסט" חזק יותר, כדי להבטיח נעיצה בטוחה של הקרס.
ברקודה/מליטה
בדיג של דגי ברקודה/מליטה בשיטה זו, הג'רג'ור אמור להיות איטי ולא מהיר. את הרדיפה והתקיפה מזהים על-ידי ראש הדג המגיח לזמן קצר אל מעל פני המים באזור הפיתיון. גם כאן נדרשת פתיחת קשת מהירה ופרק זמן של 10 עד 20 שניות שיאפשר לדג לבלוע את הפיתיון, ולאחריו ביצוע "הוקסט" חזק (אך לא מוגזם) שיבטיח את נעיצת הקרס. במקרים רבים הדג תופס את הפיתיון כבר בתקיפה הראשונה, ולכן אנו חייבים להגיב בזריזות רבה על-ידי פתיחת הקשת.
צנינית אטלנטית (טרולוס)
בדיג של דגי טרולוס הז'ירז'ור אמור להתבצע במהירות בינונית תוך הקפדה על כך שהפיתיון "מהלך" על פני המים לאורך כל מחזור הז'ירז'ור.
התקיפה של הטרולוס מתאפיינת בכך שהיא מתבצעת מאחור ברוב המקרים. גם במקרה זה אנו חייבים להגיב בזריזות רבה על-ידי פתיחת הקשת.
גומבר טורפני
מבין כל הדגים שהזכרנו, הגומבר הטורפני הוא הדג הקשה ביותר לתפיסה בשיטה זו. הז'ירז'ור אמור להיות מהיר ביותר ויש להקפיד על כך שהפיתיון "מהלך" על פני המים ולא "עף" באוויר. לצורך כך יש ליישר את החכה בקו אנכי ביחס לפני המים. זהו מצב בעייתי במיוחד מכיוון שבזמן תקיפה (שברוב המקרים מגיעה מלמטה או מהצד ובמפתיע), התגובה הטבעית של כל דייג מתבטאת בביצוע "הוקסט" אינסטינקטיבי, בלי לחשוב פעמיים. כתוצאה מכך, הדג יימלט או ייתפס לשניה אחת או שניים וישתחרר. השיטה הנכונה במקרה כזה היא לפתוח את הקשת מהר ככל האפשר ולתת לדג לא יותר מ-5 עד 8 שניות לצורך בליעת הפיתיון, אחרת הוא ילעס את החוט של הריג ויחתוך אותו בקלות.
למען הגילוי הנאות עלי לציין שעד היום לא הצלחתי לתפוס יותר מ-8 או 9 גומברים בשיטה זו, וזאת למרות שהיו עשרות תפיסות שהסתיימו בבריחת הדג, ברוב המקרים בגלל ביצוע "הוקסט" אינסטינקטיבי ללא מחשבה או תכנון.
טיפים
· התקופה האידיאלית לשימוש בשיטה זו היא עונת הקיץ.
· השיטה מיועדת, בין היתר, למצבים בהם הדגים רודפים אך לא תוקפים, ומומלץ מאוד לנסות אותה כאשר מזהים בשטח ברקודות, טרולוסים וגומברים.
· השיטה מיועדת למים עמוקים בלבד, כאשר הדייג ניצב על מזח או ריף טבעי הגובל במים עמוקים. למרות שלא ניסיתי את השיטה במים רדודים, אינני מאמין שהיא תהיה יעילה שם כי רוב סוגי הדגים הרלבנטיים נמצאים במים עמוקים.
· חשוב להבין שהשימוש בכל ריג הוא חד פעמי, לכל דג שנתפס ואפילו לדג שלא נתפס והשתחרר, כי במקרים כאלו החוט נפגע משיני הטורפים ויש להחליף אותו. לכן מומלץ להצטייד מראש במספר רב של ריגים מוכנים.
· אחד הפיתיונות המוצלחים ביותר, במיוחד לחניתנים, הוא בשר החניתן עצמו. בשרו של החניתן מוצק וכבד יותר מבשרם של דגים אחרים, וגם צבע העור שלו מתאים. בנוסף לכך, העור גם קשה ונתפס היטב בקרס. החלק הטוב ביותר לשימוש הוא קטע הזנב, לאחר "גילוח" כמובן, 2 עד 3 ס"מ מקצה הבשר.
· מומלץ מאוד להצטייד בניקל גדול או בדמוי כדוגמת Yo-Zuri Live Bait Jig Minnow לצורך משיכת הטורפים לקרבת החוף. במצבים בהם הטורפים נמצאים הרחק מהחוף ונצפית פעילות בטווח הרחוק, או במצבים בהם ידוע שהטורפים שהו בקרבת החוף ולאחר מכן התרחקו מסיבה כלשהי, יש להטיל את הניקל או הדמוי לטווח הרחוק ביותר האפשרי ולז'רז'ר במטרה להביא את הדגים לקרבת החוף. יש להתמיד בפעולה זו עד שמבחינים שהטורפים התקרבו אל החוף, ואז יש להחליף את הדמוי או הניקל בריג הרגיל עם הפיתיון הטבעי ולחזור לשיטה המתוארת כאן.
לסיום, כל מה שנותר לי לומר לכולם הוא: בהצלחה בבאות!
נכתב ע"י הנצרתי מס 1
